ספורטאי שליוויתי פנה אליי אחרי עונה שבה הרגיש שהוא "חוזר על עצמו". לא היה הסבר ברור דרך הכושר, המוטיבציה או הטכניקה בלבד. המאמן שלו היה מרוצה, הנתונים הגופניים היו טובים, ובכל זאת ברגעי ההכרעה חזר אותו קושי. "אני יודע מה לעשות", הוא אמר לי בפגישה הראשונה, "אני פשוט לא עושה את זה".
הדוגמה במאמר מבוססת על מקרה מהעבודה הקלינית; פרטים שונו כדי לשמור על פרטיות.
המשפט הזה, שאני שומע בגרסאות שונות, הוא אחת הדלתות לעבודה הדינמית. כשספורטאי אומר "אני יודע מה לעשות אבל לא מצליח לעשות את זה", אחת האפשרויות היא לבדוק האם מעבר לידע עצמו פועלים גם דפוסים רגשיים, קונפליקטים או יחסים פנימיים שמקשים עליו. הגישה הדינמית מציעה שלפעמים יש קונפליקט בין מה שאדם רוצה במודע לבין רגשות, ציפיות או דפוסים שפחות נגישים לו, ושואלת מאין הם באים.
שני רבדים שלא תמיד פועלים לאותו כיוון
בחשיבה הדינמית נהוג להבחין בין תהליכים שהאדם מודע להם לבין תהליכים, רגשות ודפוסים שאינם נגישים לו במלואם. ברובד המודע הספורטאי יכול לספר בדיוק מה הוא רוצה, מה הוא מתרגל ומה הוא מצפה מעצמו. לצידו פועלים דפוסים ישנים, פחדים שאף פעם לא נאמרו במילים וחוויות ודפוסי תגובה שנוצרו בעבר ויכולים להמשיך להשפיע גם בלי שהאדם מקשר אותם באופן מודע למה שקורה עכשיו.
מנקודת מבט דינמית, קונפליקטים כאלה יכולים להיות אחת הדרכים להבין קושי שחוזר גם כאשר היכולת הטכנית והגופנית קיימת, ומה שרבים מתארים כ"תקרה". הגישה הדינמית לא עוסקת רק בשאלה מה הספורטאי עושה בזמן התחרות, אלא גם בשאלה מה קורה בתוכו.
חשוב להבחין בין פסיכואנליזה קלאסית לבין מגוון הטיפולים הפסיכודינמיים המודרניים. יש גם טיפולים פסיכודינמיים קצרי־טווח וממוקדים, שנבדקו בין היתר אצל מבוגרים עם דיכאון. בעבודה שלי עם ספורטאים אני משתמש בעקרונות דינמיים באופן שמותאם לצרכים ולקצב של הספורטאי, ומחפש קשר בין מה שקורה בפנים לבין מה שקורה בשטח.
מנגנוני הגנה: מה הנפש בונה כדי להגן על עצמה
בגישה הדינמית, מנגנוני הגנה הם דרכים אוטומטיות שבהן אנחנו מנסים להתמודד עם רגשות או חוויות שקשה לנו לשאת. למשל, אדם יכול להרחיק רגש, להתעלם ממנו או למצוא לו ערוץ אחר.
המושגים האלה יכולים לעזור לחשוב על מה שקורה לספורטאי, אבל המחקר על השימוש בהם בספורט עדיין מוגבל. כיום הוא נשען יותר על ניסיון קליני ותיאורי מקרה מאשר על מחקרים ניסויים.
הפרדה (Compartmentalization)
יש ספורטאים שחווים קושי רגשי עז בחייהם האישיים ו"נועלים" אותו ברגע שהם נכנסים לאולם. לפעמים זה עובד ומאפשר ריכוז. לפעמים הלחץ פורץ בדיוק כשהוא הכי פחות רצוי. הפרדה יכולה להיות מנגנון יעיל. כשהיא נעשית כמעט הדרך היחידה להתמודד עם רגש, כדאי לבדוק מה המחיר שלה והאם היא קשורה גם לתחושת ריחוק או ניתוק.
עידון (Sublimation)
בחשיבה הדינמית, עידון מתאר מצב שבו דחפים או רגשות מקבלים ביטוי בפעילות מקובלת ובונה, למשל בספורט. אצל חלק מהאנשים אפשר לחשוב על האימון גם כמרחב שבו רגשות כמו כעס או מתח מקבלים צורה ופעולה.
הכחשה והימנעות (Denial and Avoidance)
ספורטאי שנמנע מלהסתכל ישירות על כישלון או על פחד. הוא לא עוסק בטעויות, לא מתכונן לתרחישים מאתגרים, "כדי לא להכניס אנרגיה שלילית". הימנעות יכולה להקל בטווח הקצר, אבל לפעמים משאירה את הקושי ללא עיבוד או פתרון.
ניתוק (Dissociation)
תחושת ניתוק בזמן ביצוע, כמו "כאילו זה לא אני שם", היא חוויה שצריך לברר; היא אינה מעידה כשלעצמה על מנגנון הגנה מסוים או על חוויות ילדות. אפשר לבדוק מה קורה סביב הופעתה ומה הספורטאי מרגיש, תוך התייחסות לגורמים נפשיים וגופניים. כשהתחושה משמעותית או חוזרת, נדרשת הערכה מקצועית רחבה.
חסמים פנימיים שממשיכים לחזור
מעבר למנגנוני ההגנה הכלליים, יש כמה סוגי קונפליקטים שעשויים לעלות בעבודה עם ספורטאים. אלה דרכים אפשריות להבין קושי. לפעמים דפוס מסוים עזר בעבר להתמודד עם מצב קשה, אבל אין להניח מראש כיצד נוצר. כשדפוס חוזר ומפריע, אפשר לברר אותו ולנסות דרכי תגובה אחרות.
לרצות להצליח וגם לחשוש מההצלחה (אמביוולנטיות)
אחד הדפוסים שאפשר לפעמים לפגוש הוא אמביוולנטיות סביב הצלחה. אדם יכול לרצות הצלחה ובמקביל לחשוש מהציפיות שהיא מביאה, מהחשיפה, משינוי המעמד או מהאחריות שנלווית לה. אם הצלחה נקשרת גם למחירים או לחששות, יכולה להיווצר אמביוולנטיות שמשפיעה על הדרך שבה הספורטאי מתמודד עם רגעי הצלחה ולחץ.
זהות שנבנתה סביב המאבק
בעבודה אני לפעמים פוגש ספורטאים שהסיפור העצמי שלהם נבנה סביב התמודדות ומאבק: "הגעתי מאפס". סיפור כזה יכול לתת כוח. לפעמים אני בודק אם הוא גם מקשה להסתגל לשינוי. כשהמציאות נעשית יציבה יותר, כדאי לבדוק האם השינוי הזה עצמו מעורר חוסר נוחות או אובדן כיוון.
ניסיון לשלוט בבלתי נשלט
מאמר פרספקטיבה שפורסם ב־Frontiers in Sports and Active Living בשנת 2024 מציע ליישם חשיבה פסיכואנליטית על מצוקה של ספורטאים, ובין היתר מדגיש את האפשרות שחוויות מוקדמות ויחסים קודמים ישפיעו על הדרך שבה האדם מגיב למצבים בהווה. בקליניקה אני פוגש לפעמים דפוסי שליטה נוקשים: בשגרת האימון, בתזונה, בחשיבה על תוצאות. במקרים מסוימים אני בודק גם האם הצורך בשליטה מקבל משמעות מיוחדת אצל הספורטאי תחת לחץ. זו פרשנות קלינית אפשרית, לא הסבר מחקרי כללי לקריסה תחת לחץ (choking) בתחרות.
ענישה עצמית כדפוס חוזר
אצל חלק מהספורטאים, ביקורת עצמית חריפה יכולה להיות קשורה גם לחוויות קודמות של ביקורת וציפיות. בטיפול אפשר לבדוק אם טעות בביצוע נחווית כמידע שאפשר ללמוד ממנו, או כאיום על הערך העצמי. ענישה עצמית נראית כמוטיבציה מבחוץ, אבל לעיתים היא סוגרת את הספורטאי בתוך עצמו בדיוק כשהוא הכי צריך להיות פתוח.
השאלה שהגישה הדינמית מוסיפה
כשספורטאי מגיע לפגישה ראשונה אצלי, הוא לפעמים מצפה לכלים. נשימות, דמיון מודרך, טכניקות לפני משחק. הכלים האלה יכולים להועיל, ואני משתמש בחלקם. הגישה הדינמית מוסיפה לזה שאלה נוספת: למה הספורטאי הזה, בנסיבות הספציפיות שלו, פועל כפי שהוא פועל?
כלים ממוקדים כמו נשימה, קשב, דיבור עצמי או עבודה קוגניטיבית יכולים להיות יעילים מאוד, ולעיתים הם כל מה שנדרש. במקרים אחרים, כשהקושי חוזר למרות עבודה ממוקדת או כשהוא קשור גם לזהות, ליחסים או לדפוסים רחבים יותר, אפשר להוסיף שאלה דינמית: מה עוד מחזיק את הקושי הזה אצל האדם הספציפי?
בבירור חשוב להסתכל גם על מה שקורה כיום באימון ובתחרות: עומס, יחס מהמאמן ומהקבוצה ודרישות שמופנות לספורטאי. קושי חוזר לא מעיד כשלעצמו על מקור פנימי או על חוויות עבר (Reardon ואחרים, 2026).
מה אני רואה בקליניקה
- • כלי שהפסיק לעזור: כשכלי שעבד בעבר כבר אינו עוזר, כדאי לבדוק למה: האם השתנו הנסיבות, האם הוא כבר לא מתאים, האם חסר תרגול, או האם יש קושי רחב יותר שלא קיבל מקום.
- • מה שההבנה מוסיפה: לפעמים הבנת ההקשר והמקור האפשרי של דפוס עוזרת לספורטאי לראות אותו אחרת. אבל תובנה אינה מספיקה בפני עצמה; השינוי נבנה גם דרך התנסות ודרכי תגובה חדשות.
- • גם האופן שבו מסופר: בגישה דינמית שמים לב גם לאופן שבו הסיפור מסופר, למשל לנושאים שקשה להתקרב אליהם, לשתיקות או לשינויים חוזרים בנושא. המשמעות שלהם אינה נקבעת מראש ונבדקת יחד עם המטופל.
מה קורה בפועל בעבודה הטיפולית
סקירה קלינית של הטיפול הדינמי שפורסמה ב־StatPearls מדגישה שמרכז העבודה הוא הקשר הטיפולי עצמו. לא רק מה שנאמר, אלא מה שקורה בין שני האנשים שנמצאים בחדר. האופן שבו ספורטאי מגיב אליי הוא מידע בפני עצמו. יש מי שנזהר לא לבקש ומתנצל על דברים שלא היה צריך להתנצל עליהם, ויש מי שמצפה שאאשר כל דבר שהוא עושה. דפוס שמתעורר בקשר הטיפולי יכול לפעמים להזכיר דפוסים שמופיעים גם ביחסים אחרים, למשל מול מאמן, הורה או דמות סמכות. זו אפשרות שבודקים, לא הנחה מראש.
בשפה המקצועית, "העברה" (Transference) מתארת מצב שבו רגשות וציפיות שנקשרו ליחסים משמעותיים אחרים מופיעים גם ביחסים עם המטפל. לא כל תגובה למטפל היא העברה; חשוב לבדוק גם מה קורה בקשר עצמו בהווה. ספורטאי עם היסטוריה של יחסים מאיימים עם דמויות סמכות עשוי להיות רגיש במיוחד לביקורת או לסמכות גם בטיפול, אך אין להניח שכך יגיב בלי לבדוק זאת איתו. הטיפול יכול לאפשר לבחון את הדפוס בתוך קשר שבו אפשר לדבר עליו ולנסות דרכי תגובה אחרות.
משך הטיפול משתנה לפי סוג הטיפול והמטרה. מחקרים במבוגרים עם דיכאון, הפרעות חרדה והפרעות המתבטאות בתסמינים גופניים תומכים ביעילות של טיפולים פסיכודינמיים (Leichsenring ואחרים, 2023). מטא־אנליזה נוספת תומכת בטיפול פסיכודינמי קצר־טווח אצל מבוגרים עם דיכאון (Wienicke ואחרים, 2023). המחקרים האלה אינם בודקים שיפור בביצוע ספורטיבי. בעבודה עם ספורטאים אפשר להתאים את אורך הטיפול לצורך ולמטרה, אבל המחקר הספציפי על יעילות טיפול דינמי בספורטאים עדיין מוגבל. דפוסים ותיקים יכולים לדרוש זמן ותרגול כדי להשתנות, ומשך העבודה משתנה מאוד בין אנשים ובין מטרות טיפוליות.
מתי אפשר לשקול נקודת מבט דינמית
לא כל ספורטאי זקוק לעבודה דינמית. חלק מהאתגרים הם טכניים לחלוטין, וחלק מהחרדות מגיבות יפה לכלים קוגניטיביים־התנהגותיים. כשקושי חוזר או קשור גם לזהות וליחסים, אפשר לשקול בירור רחב יותר. בעבודה שלי, נקודת מבט דינמית היא אחת הדרכים לעשות זאת.
כשקושי חוזר גם אחרי שנוסו כמה דרכי עבודה, במיוחד אם נראה שהוא מופיע גם בהקשרים נוספים.
כשהספורטאי מרגיש שהאתגר קשור לזהות, לא רק לביצוע. "אני לא מספיק", לא "אני צריך לשפר את הטכניקה".
כשאירועים קודמים, למשל פציעה משמעותית, שינוי מעמד בקבוצה או יחסים קשים עם דמות משמעותית בספורט, ממשיכים להיות נוכחים בחוויה של הספורטאי.
כשהספורטאי מדווח על ניתוק: תחושה שהוא "לא שם" בתחרות, או שהוא לא מרגיש כלום גם כשהוא מצליח. תחושת ניתוק משמעותית או חוזרת דורשת הערכה רחבה, ולא כדאי להניח שהיא רק "דפוס דינמי".
כשיש קשר ברור בין חיי הרגש הכלליים לביצועים, ודפוסים בחיים האישיים מקבילים לדפוסים בספורט.
על הסימנים הכלליים ועל מה שקורה בפגישה הראשונה: מתי כדאי לפנות לעזרה.
נקודות מרכזיות
-
כשיש פער חוזר בין מה שספורטאי יודע לבין מה שהוא מצליח לבצע, אחת האפשרויות היא לבדוק גם קונפליקטים ודפוסים רגשיים, לצד הסברים קוגניטיביים, גופניים וטכניים אחרים.
-
מנגנוני הגנה הם מושג מרכזי בגישה הדינמית, והם אינם חולשה. חלקם יכולים להיות מסתגלים בהקשר אחד ופחות מועילים בהקשר אחר.
-
הגישה הדינמית אינה מיועדת לכולם ולא מחליפה גישות אחרות. היא מוסיפה שאלות על ההיסטוריה, היחסים והמשמעות של הדפוס, לצד העבודה על האופן שבו הוא מופיע בהווה.
-
תובנה יכולה להיות חלק מהשינוי, לצד התנסות בדרכים אחרות של חשיבה, פעולה ויחסים.
הספורטאי שליוויתי בפתיחת המאמר לא פתר את הקושי שלו בפגישה אחת, וגם לא בחודש. אחרי כמה חודשים הייתה לו דרך רחבה יותר להבין מה קורה לו ברגעי הכרעה, ובמקביל תרגלנו דרכי תגובה אחרות למצבים האלה. בהדרגה הוא תיאר שינוי באופן שבו התמודד עם אי־ודאות ועם הצורך בשליטה.
מכיוון שנושאים דומים הופיעו גם מחוץ לספורט, העבודה נגעה בהדרגה גם באופן שבו הוא התמודד עם אי־ודאות ושליטה בהקשרים נוספים.
אם השורות האלה מוכרות לך, אני מזמין אותך לשיחה, כדי להבין ביחד את הקושי ולבדוק מה עוד אפשר לראות כשמסתכלים מזווית אחרת, בלי לקבוע מראש מסלול.