הוא אמר את זה באוטו, בדרך הביתה מאימון רגיל של יום שלישי, בלי שום הקדמה: "אני לא רוצה ללכת יותר לכדורגל". אבא שלו סיפר לי שבשנייה הראשונה רצה לענות "אתה לא עוזב באמצע העונה", ובשנייה שאחריה "אם זה מה שאתה רוצה, בסדר". הוא לא אמר אף אחד מהם. הוא שתק עד הבית, ושבוע אחר כך התקשר אליי.
בפגישה הראשונה הוא ניסח את הדילמה כך: "אם אוותר לו עכשיו, הוא ילמד לוותר על כל דבר שקשה לו. ואם אכריח אותו, אהיה בדיוק ההורה שהבטחתי לעצמי שלא אהיה".
הרבה הורים מגיעים לרגע הזה עם אותה תחושה: יש שתי תשובות, ושתיהן נראות גרועות. בעבודה שלי אני מנסה להחזיר את השאלה צעד אחד אחורה. לפני שמחליטים אם ממשיכים או עוזבים, כדאי להבין מה בדיוק הילד רוצה לעזוב.
מה בדיוק הוא רוצה לעזוב?
מאחורי המשפט "אני רוצה להפסיק" יכולים לעמוד דברים שונים מאוד. לפעמים הוא נאמר אחרי שבוע רע, אחרי משחק שלם על הספסל או אחרי ריב עם חבר לקבוצה, ונעלם כעבור כמה ימים. ולפעמים הוא התבשל הרבה זמן לפני שנאמר בקול.
יש גם הבדל בין לעזוב קבוצה, לעזוב ענף ולעזוב ספורט בכלל. ילד שאומר שהוא לא רוצה יותר כדורגל אולי לא רוצה יותר את הקבוצה הזו, את המאמן הזה או את ארבעת האימונים בשבוע שנוספו כשעלה שנתון.
שלושה חוקרים מקנדה הציעו במאמר מ־2024 שהמילה "נשירה" עצמה עלולה להטעות. ילד שעוזב קבוצה אחת עובר לפעמים לענף אחר, לרמה תחרותית נמוכה יותר או לפעילות חופשית כמו ריצה או אימוני כוח. הם גם טענו שכאשר הסביבה בקבוצה פוגעת בילד, העזיבה יכולה להיות צעד שמגן עליו. זו עמדה שהחוקרים מציגים במאמר עיוני, ולא ממצא של מחקר שבדק ילדים. ובכל זאת היא עוזרת לראות שעזיבה אינה בהכרח כישלון.
אז מה ידוע על הסיבות שילדים ובני נוער נותנים כשהם עוזבים?
מה עולה מהמחקרים
מפה של סיבות, לא סיבה אחת
סקירה של 43 מחקרים על ילדים ובני נוער שעזבו ספורט מאורגן מצאה שהסיבות מתקבצות לכמה תחומים: פחות הנאה, תחושה שהם לא מספיק טובים, לחץ מאנשים סביבם, עדיפויות אחרות שמתחרות על הזמן, ושינויים בגוף או פציעות. אבל רוב המחקרים בדקו את הילדים בנקודת זמן אחת, ורוב המשתתפים היו מתבגרים ובנים. לכן זו מפה של הסיבות שילדים מדברים עליהן. היא לא מדרגת מה מהן חשוב יותר.
הנאה ומוטיבציה, כשעוקבים לאורך זמן
סקירה של מחקרים שעקבו אחרי מתבגרים בספורט קבוצתי מצאה שהמוטיבציה של המתבגרים והאופן שבו חוו את הספורט היו הקשורים ביותר לעזיבה בהמשך. במחקר אחר, שעקב במשך שנה אחרי ילדים בני 13 בממוצע, מי שדיווחו על פחות הנאה ועל פחות רצון להמשיך נטו יותר לעזוב בשנה שאחרי, וגם תחושה של קבלה מצד בני גילם נקשרה להישארות. רק מעט ילדים עזבו בפועל באותה שנה, ושני המקורות מראים קשרים בלבד. הם לא מוכיחים מה גרם למה.
עזיבה כתהליך הדרגתי
במחקר קטן מ־2025 רואיינו 14 בני נוער, בגילי 13 עד 18, שעזבו ספורט קבוצתי. הם תיארו תהליך שהחוקרים כינו "לאבד את הכיף": הם הרגישו שמשהו בדרישות השתנה, התחילו לשאול את עצמם אם הספורט עדיין שווה להם, ורק בסוף, כשהוא נקשר בעיקר לתחושות קשות ולא נראה להם משמעותי, הוא הפסיק להיות כיף והם עזבו. זה מה שסיפרו ארבעה־עשר מתבגרים, ואי אפשר להסיק ממנו על כל ילד.
אף אחד מהמקורות האלה לא מוכיח מה גורם לילד לעזוב. הם כן רומזים על מה כדאי לשאול: על ההנאה, על היחסים בקבוצה ועל מה שהשתנה לאחרונה, ולא רק על הרגע שבו המשפט נאמר.
לפעמים הילד חושב על עזיבה זמן רב לפני שהוא אומר משהו
גם אני פוגש משהו שמזכיר את מה שסיפרו בני הנוער במחקר הקטן. ילדים ובני נוער מספרים לי שחשבו על העזיבה שבועות ולפעמים חודשים לפני שאמרו משהו. חלקם חששו לאכזב את ההורים, חלקם לא רצו לאבד את החברים מהקבוצה, וחלקם פשוט לא ידעו איך להגיד את זה.
זה ניסיון מקצועי ולא ממצא מחקרי, ולא כל ילד מגיע למשפט הזה בדרך ארוכה. אבל כשכן, יש לזה השלכה מעשית: תשובה מהירה, לכאן או לכאן, עלולה לסגור שיחה שהילד רק התחיל.
וגם ההורה מגיע לשיחה הזו עם משהו משלו.
מה שהורים אומרים לעצמם באותו ערב
"אם אוותר לו, הוא ילמד לוותר על הכול"
זה חשש מובן, אבל אני לא מכיר מחקר שמראה שעזיבה של ספורט מלמדת ילד "לוותר על הכול". מה שאני רואה בעבודה הוא שהרבה תלוי בדרך שבה ההחלטה מתקבלת. ילד שעזב אחרי שיחה, אחרי שבדק מה מפריע לו ואחרי שעמד במה שסוכם, חווה את זה אחרת לגמרי מילד שעזב בטריקת דלת, או מילד שנשאר רק כי לא הייתה לו ברירה.
"השקענו בזה כל כך הרבה"
שנים של הסעות, כסף וסופי שבוע ביציע. ההשקעה הזו קיימת, ומותר להרגיש אותה. היא שייכת לשאלה מה אתם מרגישים, ופחות לשאלה מה מתאים לילד עכשיו. כדאי לשים לב אם היא נכנסת לשיחה איתו בלי שהתכוונתם.
"הוא כל כך מוכשר, חבל לוותר"
כישרון הוא סיבה טובה לבדוק אם אפשר לשנות משהו במסגרת: קבוצה, רמה או עומס. הוא לא מחייב את הילד להמשיך בדיוק באותה צורה. גם ילד מוכשר יכול לעשות הפסקה, לעבור לענף אחר או לחזור בעוד שנה.
"לפחות שיסיים את העונה"
לפעמים יש סיבות טובות לבקש מהילד לסיים תקופה שסוכמה מראש, למשל מתוך התחשבות בקבוצה ובהתחייבות שכבר נתן. ולפעמים זו בקשה שלא מתאימה למצב: כשמשהו בקבוצה פוגע בו, כשיש כאב או פציעה, או כשהמצב שלו מדאיג גם מחוץ לספורט. הבקשה עצמה זהה בשני המקרים. מה שמבדיל ביניהם הוא מה שעומד מאחורי הרצון לעזוב.
מה ההורים יכולים לעשות, ומה עדיין לא ידוע
מחקר שעקב במשך שנה אחרי כ־400 מתבגרים בני 14 מעיר אחת בשוודיה מצא שנוכחות של ההורים באימונים ובמשחקים נקשרה לכך שהמתבגרים ייחסו לספורט יותר ערך בשנה שאחרי, והערך הזה בתורו נקשר לסיכוי נמוך יותר לעזוב. לעומת זאת, עידוד להמשיך לשחק (כולל התחושה שההורים רוצים שיהפוך לספורטאי מקצועני) לא נמצא קשור להישארות.
אבל המחקר מדד בעיקר אם ההורים נכחו, ולא הבחין בין סוגים שונים של נוכחות, למשל בין עידוד מהיציע לבין הערות וביקורת. לכן אי אפשר לדעת אם עצם הנוכחות היא מה שעוזר. אני מבין את הממצא כך: ייתכן שמה שילדים קולטים הוא העניין של ההורה בחוויה שלהם, יותר מהעידוד להמשיך. זו פרשנות שלי, והמחקר לא בדק אותה.
אפשר לנסות
- • אם בדרך כלל מגיעים רק לתחרויות, אפשר לשאול את הילד אם הוא רוצה שתגיעו גם לאימון רגיל. אם כן, להגיע ולשאול אחר כך איך היה לו, ולא רק איך שיחק.
- • לשים לב כמה מהשיחות על הספורט בבית עוסקות בתוצאה, וכמה בחוויה שלו.
איך אפשר לנהל את השיחה
כל ילד וכל משפחה שונים, ואלה לא שלבים שנבדקו במחקר. אלה התחנות שאני עובר בהן עם הורים שמגיעים עם השאלה הזו.
לא למהר להחליט
אפשר להגיד משהו פשוט: "שמעתי אותך. זה חשוב לי. בוא נדבר על זה ברצינות בימים הקרובים". כך הילד יודע שהמשפט שלו לא נבלע, והשאלה נשארת פתוחה לשני הכיוונים. אם יש חשש לפגיעה, לכאב או לבטיחות של הילד, לא ממתינים: אפשר להפסיק את ההשתתפות מיד ולברר מה קרה, ואת ההחלטה על ההמשך לקבל אחר כך.
לשאול מה בדיוק
שאלות כמו "מה היה פעם כיף ועכשיו פחות?", "מתי התחלת לחשוב על זה?" או "אם היית יכול לשנות דבר אחד בקבוצה, מה זה היה?" עוזרות להבין אם הקושי הוא בענף, בקבוצה, במאמן, בעומס או במשהו אחר לגמרי, כמו לימודים או חברים.
אפשר לנסות: לשאול שאלה פתוחה אחת, ולתת לו לדבר בלי לתקן ובלי לשכנע.
להפריד בין הספורט לבין המסגרת
אם מתברר שהקושי נמצא במסגרת, יש יותר אפשרויות משתיים: קבוצה אחרת, רמה פחות תחרותית, פחות אימונים, ענף אחר, הפסקה מוגדרת בזמן עם מועד שבו חוזרים לדבר, או פעילות בלי תחרויות בכלל.
להחליט יחד, עם נקודת בדיקה
למשל: להמשיך עד סוף החודש ואז לשבת שוב, או לעזוב ולבדוק בעוד כמה חודשים אם משהו חסר לו. מניסיוני, כשילד שותף להחלטה, גם אם היא לא בדיוק מה שרצה מלכתחילה, קל לו יותר לקבל אותה ולנסות לפעול לפיה.
כשהרצון לעזוב מספר על משהו אחר
לפעמים "אני רוצה להפסיק" הוא הדרך של ילד לספר על משהו שקשה לו לנסח. כדאי לבדוק לעומק כאשר:
יש כאב, פציעה שלא עוברת או עייפות שנמשכת גם אחרי מנוחה. אז הכתובת הראשונה היא רופא, לפני כל שיחה על מוטיבציה.
משהו בקבוצה פוגע בו: השפלה, צעקות, הצקות מחברים לקבוצה או יחס שמפחיד אותו. במצב כזה העזיבה יכולה להיות הצעד הנכון, וכדאי גם לדבר עם המועדון. ואם יש חשש שמבוגר פוגע בו פיזית או מינית, לא מסתפקים בשיחה עם המועדון: פונים לגורמי הרווחה או למשטרה. אפשר להתקשר למוקד 118 לקבלת הכוונה, ואם יש סכנה מיידית מתקשרים ל־100.
לפני אימונים או משחקים מופיעים פחד חזק, כאבי בטן, בכי או ניסיונות להתחמק, והם הולכים ומתגברים. אז כדאי לבדוק עם איש מקצוע מה עומד מאחוריהם.
מצב הרוח שלו השתנה גם מחוץ לספורט: הוא מסתגר, ישן אחרת או מאבד עניין בדברים שאהב. אז כדאי לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש, ולא להסתכל רק על הספורט. ואם הוא מדבר על פגיעה בעצמו, לא מחכים לתור ולא משאירים אותו להתמודד עם זה לבד. אפשר לפנות מיד לער"ן בטלפון 1201, שפועל 24 שעות ביממה, וגם לאיש מקצוע. אם יש סכנה מיידית, פונים לחדר מיון או מתקשרים למד"א ב־101.
על הסימנים הכלליים, ועל מה שקורה בפגישה הראשונה: מתי כדאי לפנות לעזרה.
נקודות מפתח
-
"אני רוצה להפסיק" יכול להיות קשור לקבוצה, למאמן, לעומס או לספורט עצמו. כדאי לברר ממה בדיוק לפני שמחליטים.
-
מחקרים קשרו עזיבה לפחות הנאה, לתחושה של חוסר יכולת, ללחץ מהסביבה ולעדיפויות אחרות. הם לא מצביעים על סיבה אחת, והם לא מוכיחים מה גורם למה.
-
בני נוער שרואיינו במחקר קטן תיארו את העזיבה כתהליך הדרגתי, שמתחיל כשמשהו בדרישות משתנה.
-
לעזוב קבוצה לא אומר בהכרח לעזוב את הספורט. וכשהסביבה פוגעת בילד, עזיבה יכולה להיות צעד שמגן עליו.
-
כשיש כאב, פציעה או מצב רוח ירוד גם מחוץ לספורט, כדאי לפנות לרופא או לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש.
הילד מהאוטו לא עזב את הכדורגל באותו שבוע. כשהם ישבו לדבר, התברר שהקושי התחיל כשעלה שנתון: האימונים נעשו רציניים יותר, שני החברים הכי קרובים שלו עברו לקבוצה אחרת, והוא מצא את עצמו מחכה שהאימון ייגמר. הם סיכמו שהוא יסיים את החודש, ואחר כך יעבור לקבוצה פחות תחרותית קרוב לבית.
בפגישה האחרונה שלנו אבא שלו אמר שהוא עדיין לא יודע אם הבן שלו ישחק גם בשנה הבאה. מה שהשתנה הוא הדרך שבה הוא שומע את המשפט הזה. פעם הוא שמע בו גזר דין. היום הוא שומע בו שאלה.
לפעמים הילד נשאר, לפעמים עובר למקום אחר ולפעמים עוזב. מניסיוני, בכל אחד מהמקרים, הדרך שבה ההחלטה התקבלה נשארת איתו.
הדוגמאות במאמר מבוססות על מקרים מהעבודה הקלינית; פרטים שונו ולעיתים שולבו בין כמה מקרים כדי לשמור על פרטיות.